טיול ליפן
התחביבים שלי הם ציור ולטייל בעולם. אישית, טיילתי הרבה בעולם, יפן היא שונה מכולן.
הרושם הראשוני שהשאיר עלי זיכרון טוב הוא אנשים חביבים, מנומסים, אדיבים לכל אחד באמירת שלום, ועמלים במשך 8-10 שעות ביום, ולא מתלוננים ועובדים בכל מיני עבודות באהבה וברצון טוב.
ביפן אין חוק להחזיק אנשים זרים ואת כל העבודות, המקומיים עושים בעצמם. ביפן חיים על אמונות תפלות. הדת ביפן מבוסס בשינטו וגם בודהיזם. ראיתי הרבה מקדשים שאנשים מאמינים בפסלים שלהם. יש שם אלת השמש שהיא יכולה להבריא אנשים, לתת פרנסה טובה, ולאישה עקרה לתת סיכוי ללדת ובכל שנה חוגגים לה יום הולדת ואנשים מאמינים בה.
עוד דבר שהתרגשתי מאוד נפגשתי עם קהילה נוצרית אוהבי ישראל, קוראים להם "בית השלום". קיבלו אותנו בפתח הבית בחום ובאהבה, וכשנכנסנו לאולם שרו לנו את השיר "הבאנו שלום עליכם". ראש הקהילה דיבר אלינו בעברית על פעילותם ברחבי המדינה, הייתה שם מקהלה ששרה את השירים של נעמי שמר ולבסוף את התקווה. הם מבקרים בארץ והם עשו חדר מיוחד לזכר אנה פרנק ובו היו יצירותיה ויומנה על הקירות. בין המבקרים שם משה דיין, נבון, והרבה תמונות של אנשים החשובים של הארץ.
אין ארץ בעולם כל כך נקייה כמו יפן. לאנשים אכפת לשמר ולשמור את מה שקיים שם.
אני ממליצה לבקר בארץ הזאת על מנת ללמוד איך להיות סבלנים ולשמר את הארץ שלנו.

מגורים ברמת-גן
בשנת 1953 עליתי לארץ עם ילד בן שנתיים, ובהריון בחודשים המתקדמים. משדה התעופה נסענו ישר אל בית הוריי ברמת-גן.
לאחר כמה שנים קנינו מגרש ובנינו בית לעתיד ברחוב הבעל שם טוב 8 ברמת-גן. הייתה לי גינה יפיפיה שהשקעתי בה המון זמן ואהבה לצמחים ושתילים. היו לנו עצי פרי שהיינו מביאים מקיבוץ מלכיה כי גיסי היה חי שם. כל מי שראה את הגינה התפעל מיופיה.
הבית נבנה בשטח שלא היה מאוכלס לחלוטין, אפילו היינו רחוקים מהכביש כדי להתחבר לחשמל כיוון שלא היה לנו אמצעים להתחבר לחשמל שהיה רחוק מידי היינו צריכים לחיות ללא חשמל במשך שלוש שנים. הצטרכנו לחיות עם עששית והילדים היו צריכים להכין שיעורים לאור היום, ובמקום מקרר היינו מניחים את המזון על גוש קרח, כדי שלא יתקלקל.
ילדיי למדו בבית ספר "עמישב" ברחוב עוזיאל, וגם בית ספר "תל-גנים".
באותו הרחוב היו לנו חנויות שהיינו מניחים את הכסף ליד הדלת של החנות, ולוקחים את הלחם וגם את החלב ולפעמים החלבן היה מחלק את החלב לבתים.
לאחר מספר שנים האזור השתנה מבתים פרטיים לבניינים רבי קומות, ונאלצנו לתת את המגרש לקבלן כדי לבנות בניין עם קומות. היה לי עצוב מאוד איך הטרקטור גילח את הצמחים והשתילים. לא יכולתי לעמוד ולראות איך הורסים לי את הגינה שכל כך אהבתי. אני זוכרת שנכנסתי לחדר ובכיתי.

עלייה לארץ מאיראן

סיפור עלייתי לארץ
בשנת 1953 עליתי לארץ מאיראן (אז שלטון המלוכה)
כשהייתי בתיכון הצטרפתי לתנועת הנוער בשם החלוץ ,דרך התנועה למדנו עברית.
כך שבארץ השפה לא הייתה זרה לנו באותם הזמנים.הייתה עליה של היהודים מעיראק לאיראן בדרך
לא דרך עם סכנת נפשות בדרך מדברי ללא מים ומזון (ויש כאלה שלא שרדו בתנאים שהיו להם)
האחראי לבואם היה בחור צעיר ששיחד קצינים איראנים כדי להעביר אותם אל הגבול באיראן.
בית אבי היה פתוח לקליטתם אחרת היו צריכים לשהות בבית הכנסת עד העברתם לבירת אירן
ומשם לארץ . הבית היה ברחוב הראשי והחשש היה גדול פן יתגלו. לאחר כמה ימים אנשי הסוכנות מעבירים אותם ברכבת ומשם לארץ.
אחי הצעיר ממני בשנתיים , הושפע מהסיפורים על הארץ והחליט גם הוא רוצה לעלות ארצה.
לאמי היה הוסר מנוח לבסוף אבי החליט לעלות לארץ .האמת לא היה פשוט לעזוב את העסק את הבית
ואת החיים הטובים שהיו לנו היהודים היו עשירים רובם ועסקו במסחר .
אבי בינתיים העביר המון כספים לארץ לידי דודי על מנת לקנות לנו מגורים בכדי לחיות חיים נורמליים
היינו מודעים על הקשיים בארץ .
אני במרוצת הזמן התחתנתי ובזמן העלייה לארץ הייתי בהריון בחודשים מתקדמים עם תינוק בן שנתיים
בהגיענו לארץ נדהמנו לראות שלא נקנה מגורים לנו חוץ מבית אחד על הקרקע שהיינו צריכים כולנו
לגור באותו בית. אומנם לא חיינו את החיים במעברה והקשיים שהעולים עברו באותם הזמנים.
ובכל זאת החיים שלנו השתנו לאין סוף כסף לא היה אבי היה בחוסר אונים והיינו שרויים בדיכאון,
לכן החלטתי לעסוק בתיקון בגדים בבית עד הלידה.
אני מסיימת את הסיפור כאן (ההמשך יבוא אחרי כן)
ממני שלום ולהתראות : באהבה גילה

החפץ: מכונת תפירה
הייתי בגיל 16
הנוער בחוץ לארץ, לא כמו בארץ, חופשיים לכל דבר. היינו מוגבלים לכל ההנאות שהנוער בארץ נהנה מהן.
לכן, בחופשות מבית הספר היינו צריכים לבחור אלטרנטיבה שתהיה מועילה לעתיד, וגם כדי לא להתבטל בזמן החופשה.
ביקשתי מהוריי שברצוני ללכת למכון צינגר ללמוד אפליקציה, ונענתי בסירוב מכייוון שהמורה הייתה נוצרייה.
עשיתי מעשה בל יעשה, החלטתי בניגוד לרצונם ללכת וללמוד.
לאחר שלושה חודשים הבאתי עבודות הבייתה ואמא התרשמה כל כך מהעבודות האלה ואז היא אמרה: "חבל שלא הרשינו לך ללמוד את האפליקציה" (היא לא ידעה שהעבודות האלה שייכות לי ושהן מעשה ידיי).
כשאמרתי להוריי שהן שלי, הם מאוד שמחו ואבי ליווה אותי למכון צינגר וקנה לי מכונת תפירה שאוכל להיות שם כל היום, מפני שהשיעור היה שעה אחת בלבד.

לתלמיד/ה

תלמיד/ה יקר/ה שלום !

עכשיו נתחיל את התוכנית של הקשר הרב דורי שבה נלמד דברים חדשים אחד מהשני.

אני מקווה שתהנה/י ושיהיה לך כיף לבוא לכאן בכל פעם מחדש.

"יחד נעמיק שורשים ונצמיח כנפיים"

ממני הדר ברנבלט. [=